שאלה:

מטפלת שנתנו לה לשמור על ילד קטן, ופשעה ולא שמרה כראוי, ועל ידי כך נפל הילד ושבר את רגלו, והוצרכו הוריו לנסוע לבית הרפואה, האם חייבת לשלם את הוצאות הנזק, הריפוי והנסיעה.

נושאים לדיון:

א.      האם יש דין שמירה על אדם. [האם בן חורין הוקש לקרקע].

ב.      מסר חפץ שאינו בבעלותו לשומר, האם יש חיובי שמירה.

ג.        האם יש דין שמירה על חפץ של קטן.

ד.       האם שומר חייב לשלם ריפוי, ומה נחשב לריפוי.

ה.      האם יש דין השבת אבידה אם מצא קטן שנאבד.

תשובה:

א.      נפסק בשו"ע סימן שא (סעיף א) שאין דין שומר על עבדים, ומקורו בגמ' ( ) שעבדים הוקשו לקרקעות וקרקעות נתמעטו מדיני שמירה שנאמר "כסף או כלים לשמור" והיינו דבר המטלטל וגופו ממון, וכתב הש"ך סימן צה (סקי"ח) שה"ה בן חורין הוקש לקרקע, ולפי דבריו יוצא שאין חיוב תשלומים בשמירה על אדם, אבל רוב הפוסקים[1] חלקו עליו וס"ל שרק עבד הוקש לקרקע ולא בן חורין, ולפי דבריהם יש חיוב שמירה על אדם. וכן מוכח ברמ"א סימן קע"ו (סעיף מח) שיש דין שומרים על אדם[2].

ב.      ילד קטן אינו רכוש הוריו, ולכן אף שמסרוהו למטפלת נחשב כמסרו חפץ שאינו בבעלותם לשומר[3],

ונחלקו הראשונים באופן שמסר חפץ שאינו בבעלותו לשומר, האם יש על השומר חיובי שמירה, דעת הרמב"ן שיש חיוב שמירה[4], דעת הריטב"א שאין חיוב שמירה[5].

וכתב בקהילות יעקב (ב"מ סימן כט) שבאופן שבאבידת הפיקדון יסובב הפסד למפקיד, לכו"ע נתחייב השומר כלפי המפקיד אף שגוף הממון אינו בבעלותו, ולפי דבריו בנידון שלנו לכו"ע יש על המטפלת חיובים כשאר שומר[6].

אבל החזו"א (חו"מ סימן ח אות ה) כתב שאף באופן שיש הפסד למפקיד, אם הממון אינו של המפקיד אין לשומר חיובי שמירה, ולפי"ז בנידון שלנו אין דין שומר על המטפלת.

ג.        נראה שבעצם היותו בבית המטפלת, נחשב כמו שהקטן עצמו ביקש שישמרו עליו[7], לפי"ז דינו כקטן שהפקיד חפץ אצל שומר, שנחלקו הפוסקים  האם יש חיוב שמירה על חפץ של קטן, דעת הרמב"ם (פ"ב משכירות ה"ז) והמחבר (סימן צו סעיף א) שיש שמירה לקטן, ודעת הרמ"א (שם) שאין שמירה לקטן[8].

אלא שכבר כתבו הפוסקים שאם גדול מסר לשומר חפץ לשמור עבור הקטן יש עליו חיובי שמירה לכו"ע, כיון שנחשב כמו שנעשה אפוטרופוס ע"י אבי יתומים או בי"ד[9], וא"כ  בנידון שלנו לכו"ע יהיה חיוב שמירה על המטפלת שהרי הוריו מסרוהו לשמירה.

ד.      שומר אף באופן שחייב לשלם את הנזק, אינו חייב לשלם את הוצאות הריפוי, מכיון שלא הזיקו בידים[10],

וכתב בנתיה"מ סימן שמ (סק"ג) שנזק שלא היה חוזר לקדמותו מאליו בלא ריפוי נחשב בכלל נזק [ולא בכלל ריפוי], ושומר חייב לשלמו, ורק נזק שהיה חוזר לקדמותו מאליו, והוצאות הריפוי רק מהרו את תיקון הנזק [את רפואתו], נחשב בכלל ריפוי ששומר פטור ע"ז[11], וסברתו שאם לא כן כל אדם שישבור כלי של חבירו שאומן יכול לתקנו, יפטר לו מלשלם היות ונחשב לריפוי.

והחזו"א (ב"ק סימן ג אות א) חלק עליו, וסובר שבבעלי חיים כל ריפוי אף שבלא הוצאות הריפוי לא היה מתרפא לעולם, נחשב בכלל ריפוי ולא בכלל נזק ושומר פטור ע"ז, וסברתו כיון שיש בבע"ח כח ריפוי עצמי, וסמי הרפואה רק עוזרים לכח הריפוי הטבעי של החי, והראיה שהרי בבשר המת לא יועילו סמי הרפואה כלום, לכן נחשב בכלל ריפוי, משא"כ כלי שאין לו כח תיקון טבעי אף שאפשר לתקנו ע"י אומן נחשב הוצאות התיקון בכלל נזק ולא בכלל ריפוי, כיון שאין הכלי חוזר לקדמותו אלא נחשב לכלי חדש.

הוצאות הנסיעה לבית הרפואה אינו צריך לשלם לו כיון שנחשב רק לגרמא[12].

ה.      מצא קטן שנאבד ופשע בשמירתו וע"י כך ניזוק, לכאורה יש דין השבת אבידה באדם, כמו שאיתא בגמ' סנהדרין (עג ע"א) אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו "לו"[13],

וא"כ יהיה דינו כחפץ של קטן שנאבד שתלוי במחלוקת לעיל באות ג האם יש חיוב שמירה על חפץ של קטן[14],

וכל זה בקטן שאינו רכוש אביו, אבל קטנה שנחשבת לרכוש אביה כמו שכתב בתשובת חתם סופר (חו"מ סימן נב), וא"כ לכו"ע יש עליה חיוב שמירה וצריך לשלם על נזקיה[15].

העולה לדינא מכל הנ"ל :

באופן שהשכר של המטפלת עדיין ישנו ביד הורי הילד, ודאי יכולים לנכות ממנה את הוצאות הנזק[16], וכן את הוצאות הריפוי של הנזק שלא היה חוזר לקדמותו ללא ריפוי[17], אבל את הוצאות הריפוי של נזק שהיה חוזר לקדמותו מאליו [רק שממהר להתרפאות ע"י ההוצאות] פטורה מלשלם.

באופן שכבר נתנו את השכר למטפלת או שההוצאות יותר משכר המטפלת, את תשלום הנזק שאינו מתרפא לעולם חייבת לשלם להם[18], אבל הוצאות הריפוי אינה חייבת לשלם להם, אף נזק שאינו חוזר לקדמותו ללא ריפוי[19].

אך את הוצאות הנסיעה בכל אופן אינה חייבת לשלם.

 

[1] ה"ה פ"ה מטוען ה"ב, תומים סימן צ"ה סק"ז, נתיה"מ שם סק"ו, ועי' בנחל יצחק שם סק"ד שכתב שגם לדעת הראב"ד פ"ה מטוען ה" אפשר לומר שלא הוקש, ובקצוה"ח שם סק"ח כתב דהוי מחלוקת ראשונים במסכת קידושין ז. שרש"י ד"ה שיש ס"ל שהוקש לקרקע,:ותוס' ד"ה אם כן ס"ל שלא הוקש, וע"ע בשואל ומשיב מהדו"ב ח"ב סי' ל שהאריך בדין זה. [ועי' בש"ך סי' רכ"ז סקי"ט לגבי הונאה שמשמע שדוקא פועל דינו כקרקע ולא קבלן א"כ ס"ל שבן חורין לא הוקש לקרקע], וכן הכריע בפתחי חושן פקדון פרק א הערה מט ששומר על אדם חייב.

[2] שכתב שם, מי ששולח את חבירו בעסקיו ונתפס יש אומרים שאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו דהוי ליה עליו כשואל שחייב באונסין ע"כ,  ואף היש חולקין שם פטרו את המשלח מטעמים אחרים ולא מטעם שהוקש אדם בנ"ח לקרקע. [שהרי מקור של היש חולקים הם, שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן כ שכתב ז"ל אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח, שלא מצינו תשלומי נזק, אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו, האי כדיניה והאי כדיניה, ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן, כלומר לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו, אבל בנזק שהגיע לשליח, מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו, וכל שכן אם השליח שכיר, שהרי הלך בשכרו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ע"כ. וכן שו"ת מהרי"ק סימן קלא שכתב ז"ל וכן יש לדקדק גם מתוך דברי מהר"ם שהביא המרדכי בפרק הפועלים על הבן שנתפס בשליחות אביו והראה פנים לחייב האב אפילו אית ליה לבן [מעות משלו], משום דכיון שהלך בשליחותו א"כ היה גופו שאול לאביו ומחייב לפדותו ולא גרע מבהמת כו', משמע דווקא משום שהולך בשליחות בחנם והיה גופו שאול לאביו משום הכי איכא למימר דחייב האב לפדותו, הא אם היה נוטל שכר על השליחות דלא הוה שייך למימר דגופו שאול הוה פשיטא דלא הוה מחייב האב אי אית ליה לבן ע"כ]. ועי' בתשובת חתם סופר חו"מ סי' נב שכתב ששני הדעות לא פליגי כלל, ועי' פ"ת סקל"ו. [וגם הש"ך עצמו לא הזכיר שם כלל לפטור מצד שהוקש לקרקע, ואפשר שיש לחלק בין שומרים לשאר דברים ולא כל הדברים שווים לגבי היקש זה]

 

 

[3] ודע שבתשובות חתם סופר (הובא לקמן הערה טו) כתב שקטנה נחשבת לרכוש אביה וא"כ אפשר שיש חילוק בין קטן לקטנה, אלא שלנידון דידן אין בזה נפק"מ כיון שבאות ג יתבאר שהאב דינו כאפוטרופוס על בנו לפי"ז יש חיוב שמירה אף על קטן, וא"כ הנפק"מ יהיה רק לגבי קטן שנאבד לגבי חיוב השבת אבידה, ועיין באות ה.

[4] הובא בשיטמ"ק ב"ק עט גבי גנב שהי' מושכו ויוצא וכו' נתנו וכו' לש"ח לשואל וכו' והי' מושכו וכו' ומת חייב, ומפרש שם הרמב"ן ד"נתנו" אגנב קאי והא דקתני חייב אשומר קאי שהשומר מתחייב לבעל הבהמה כדין שומרים, אע"פ שבעל הבהמה לא נתן לו, אלא הגנב מסר לו לשמור דמ"מ קיבל עליו לשמור, ע"כ.

[5] הובא בשיטמ"ק ב"מ מב: שכתב וז"ל והרי זה כאדם שאומר לרועה שמור פרה של פלוני, שאין הרועה נעשה שומר כלל, עכ"ל.

[6] עיי"ש בקהילות יעקב שמביא את דברי הראשונים הנ"ל ומאריך הרבה בדבריהם.

[7]  ומצד השבת אבידה עי' לקמן אות ה.

[8] ואף אם השומר פשע פטור, שער המשפט צו סק"א בשם רשב"א ור"ן.

[9] כ"כ באורים סי' צו סק"ז וז"ל ודע דכל זה ביתום המוסר אבל אם מסרו אפוטרופוס של קטן וכ"ש ב"ד ליד אחר פשיטא דיש לו כל דין שומרין כמו שקיבל מיד גדול עכ"ל, וודאי שאביו של קטן דינו כאפוטרופוס עליו, וכן משמע מלשונו שכתב שכל זה "ביתום", וכן בנתיה"מ סימן רצא (סק"ג) כתב להדיא שכל שאתיא השמירה מבן דעת שעשהו שומר חייב ע"כ, ויתר על כן כתב בשער המשפט סי' צו סק"א לפרש דברי האורים דלעיל שבמסר הגדול חפץ של קטן נתחייב בדיני שומרים אף שהתורה מיעטה דין שומרים לקטן, כיון דדרשינן טעמא דקרא שלכך פטרו הכתוב משום שכל חיוב שומרים היינו דמסתמא כשקיבל ע"ע לשמור חייב עצמו ש"ח בפשיעה וש"ש אף בגו"א, וכ"כ התוס' בכתובות נו. ד"ה ה"ז מקודשת לתי' א' עיי"ש, ולכן בקטן שאין אפשרות להתחייב לו אף בשטר או בקנין, כדנפסק בשו"ע סי' רמ"ג סי"ט לא שייך בו דין שומרים, משא"כ כשמוסרו האפוטרופוס ליד אחר לשמור כיון שהאחר קיבל שמירה מיד הגדול הוי כמו שזיכה לקטן ע"י אחר דבכה"ג זכה בו הקטן וכמבואר בסי' רמ"ג וחייב בדיני שומרים, והדברים נכונים בטעמן ודו"ק עכת"ד. ומוכח מסברתו שהגדול זוכה עבור הקטן אין חילוק בין אפוטרופוס לאדם אחר. ועי' בנחל יצחק סי' צו סק"ב ענף ב שכתב ג"כ לפרש את מיעוט התורה דין שומרים בקטן מהטעם הנ"ל שא"א להתחייב לקטן.[ועי"ש שכתב שאין לומר לפי מש"כ בקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ט והנתיה"מ שם סקי"א שאפשר להתחייב לקטנה א"כ יהי' דין שומרים לקטנה, וזה אינו עיי"ש הטעם. וע"ע במחנה אפרים הלכות שומרים סי' ט' ובהגהות ברכת משה שם אות ג].

[10] בספר נצח ישראל מהגאון ר' ישראל גרוסמן סי' א כתב לחייב שומר על קטן גם בהוצאות הריפוי כיון שנחשב כמו חובל בחבירו שחייב בחמשה דברים, והוכיח ששומר בכלל אדם המזיק מתוס'  גיטין מב ע"ב ד"ה ושור וכו' שכתב וז"ל יש רוצים לפטור את השוכר או השואל סוס מחבירו, אפי' הוזק בפשיעה ונתבטל הרבה ממלאכתו וכו' דכי היכי דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו ה"נ דרשינן איש בעמיתו ולאיש בשור, ואין לחלק בין שומרים לאדם המזיק מדפריך בב"ק ותו שו"ח והשואל אדם דאזיק שור הוא עכ"ל. ויש לדחות ראייתו דשם בתוס' כתבו ששומר אינו חמור יותר מאדם המזיק, אבל אפשר שהוא קל יותר מאדם המזיק, ועוד שאף אם דינו כאדם המזיק, לא הוי כמזיק בידיים, אלא כאדם המזיק בממילא ולא חייב בד' דברים, וכן שמעתי מהגר"נ נוסבוים שאין לחייב שומר בארבעה דברים אלא בנזק בלבד, וכ"כ בפתחי חושן פקדון פרק א הערה מט. [ועי' במהרי"ק שורש קנה בסופו שכתב שאף אם המשלח חייב על גופו, אינו חייב על צער ובושת ע"כ , ולכאורה משמע שה"ה ריפוי].

[11] הוכיח כן מגמ' נדה נח שיש חיוב על שואל לכבס את הכתם שעשה לבגד.

[12] מפי הגר"נ נוסבוים, וכ"כ בפתחי חושן נזיקין פרק יא הערה לה.

[13] עיין שם בתוס' ד"ה תלמוד לומר וכו', וכן בב"ק פא ע"ב, וכן פסק בסמ"ע סי' תכו סק"א [עיין בספר משפט האבידה בפתיחה בירור הלכה סק"ט אות ד שכתב שאין בבן חורין דין השבת אבידה, וצ"ע טעמו].

[14] נתיה"מ סי' רצא סק"ג, ובחכמת שלמה סי' שב כתב שבשומר אבידה לכו"ע יש חיוב שמירה לקטן, [עיין במשפט האבידה סי' רפז שערי צדק ס"ק קעט שנשאר עליו בצ"ע].

[15] שכתב שם בתשובה שמי שמושכר אצל בעה"ב ויש לו בת קטנה, והבעה"ב שלחה בחנם ואירע לה הפסד בגופה, פטור בעה"ב, כיון שהבת נקנית לאב מן מהתורה למכרה לאמה, והו"ל זה המשלח שואל מהאב ששאל לו בתו לשליחותו, והאב שהוא בעליו של בת, עימו בשכירות אצל בעה"ב, על כן נפטר מאונסי הבת, עכת"ד, והובא דבריו פ"ת סימן קע"ו ס"ק לו.

[16] שיאמרו קים לי כרוב הפוסקים שסוברים שבן חורין לא הוקש לקרקע, לעיל אות א.

[17] שיאמרו קים לי כהנתיה"מ שהוצאות אלו בכלל נזק הם, לעיל אות ד.

[18] ובנידון דידן כיון שפשעה בשמירתו אינה יכולה לומר קים לי כהש"ך שבנ"ח הוקש לקרקע, כיון שהש"ך עצמו סובר שגם בקרקע חייבים על פשיעה, [ואין לומר קים לי כמוהו בבנ"ח וקים כהחולקים עליו בפשיעה בקרקע, מהר"נ נוסבוים]. אבל אם ניזוק שלא ע"י פשיעה אלא באבידה או גניבה, יש להסתפק האם יכולה לומר קים לי כהש"ך נגד רוב הפוסקים שחלקו עליו.

[19] כיון שיכולה לומר קים לי כהחזו"א שסובר שכל ריפוי בבע"ח לא נחשב בכלל נזק, לעיל אות ד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *